נגישות מספקת: בחינה של אי-צדק בנגישות תחבורתית
במטרופולינים בארצות הברית
מחקרם של פרופ' קרל מרטנס, ד”ר מתן סינגר, וד”ר אביב כהן-זדה
מחקרים רבים בחנו פערים בתחבורה ובנגישות ליעדים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. במחקר הנוכחי אנו מאתגרים את הגישה הרווחת,המתמקדת בפערים, ומציעים במקומה גישה חלופית המבוססת על השאלה האם כל האוכלוסייה מקבלת רמה מספקת של נגישות תחבורתית ליעדים - ואם לא, אילו קבוצות אוכלוסייה סובלות מחוסר בנגישות.
לצורך כך פיתחנו מדד “Accessibility Sufficiency Index” אשר משקלל את ההפרש שבין רמת הנגישות שאנשים חווים לבין רף הנגישות המספקת, בצירוף למספר האנשים החווים נגישות בלתי מספקת. חלק קריטי במדד הוא הגדרת הרף שמתחתיו נגישות נחשבת לבלתי מספקת. מתוך הבנה שהרכב הפרטי לרוב מספק רמה טובה של נגישות, הגדרנו רמה מספקת של נגישות כאחוז (לרוב 10%) מהנגישות הממוצעת ברכב פרטי בכל מטרופולין.
יישמנו את המדד כדי לבחון אי-צדק בנגישות בתחבורה בקרב אנשים מתחת לקו העוני ב-49 מטרופולינים גדולים בארצות הברית. הנחנו כי אנשים אלה ירוויחו במידה שהתחבורה הציבורית תספק רמת נגישות מספקת. יישום המדד, אשר פורסם ב- Journal of the American Planning Association, מצביע על כך כי למרות שרמת הנגישות הממוצעת בתחבורה ציבורית של עניים גבוהה כמעט פי שתיים מהרמה בתח"צ של אנשים שמעל לקו העוני, 90% מכלל העניים ב-49 המטרופולינים לא מקבלים נגישות מספקת.
מוקדים עם תרומה רבה למדד הנגישות הבלתי מספקת באטלנטה
לאחר מכן, בחנו את הדפוסים המרחביים של נגישות בלתי מספקת ב-49 המטרופולינים המדוברות. הממצאים, שפורסמו ב- Journal of Transport Geography, מראים שרוב האוכלוסייה הענייה הנפגעת מרמת נגישות בלתי מספקת גרה בגלעין של המטרופולינים, במרחק של בין 10-30 ק"מ מהמע"ר. אפשר לראות את הדפוס של אטלנטה במפה המצורפת ושל כל 49 המטרופולינים באתר המעבדה לצדק בתחבורה.
בעוד ערים ישראליות שונות מאוד מערים אמריקאיות, ממצאים אלה מעלים שאלות גם לגבי אספקת נגישות מספקת לכלל האוכלוסייה בישראל, כולל האוכלוסיות המתגוררות בפאתי הערים הגדולות, בפרברים המטרופולינים ובערי ביניים.
המחקר ממומן על-ידי הקרן הלאומי למדעים (ISF).
לפרטים נוספים:
