הש

שירה ברנד, רחל אלתרמן ⋅ 2010

על פי חוק התכנון והבנייה, שיתוף הציבור בתכנון הוא חובה רק בשלב ההתנגדויות. התגברות המודעות של יחידים וקבוצות לזכותם לקבוע ולהשפיע על התכנון סביבם הביאה לשימוש הולך וגובר בהליך זה, כמו גם לדרישה להרחיב זכות זו לשלבים נוספים של הליך התכנון. מנגד, יש הסבורים כי ייעול הליכי התכנון מחייב צמצום שלב ההתנגדויות.  נקודת מוצא של המחברות היא כי הקונפליקט התכנוני הכרוך בתכנון משתנה בהתאם לסוג התוכניות. כאשר הקונפליקט הינו מוגבל בהיקפו, די בשלב ההתנגדויות הקיים כדי ליישבו. לעומת זאת כאשר מדובר בתכניות המעוררות קונפליקט תכנוני רחב היקף, גובר הצורך  בצעדים נוספים שיביאו למיתונו. נשאלת השאלה, האם ניתן לשער, על פי טיב התכנית ומאפייניה, את מהות הקונפליקט  שהיא צפוייה לעורר ואת עוצמתו? בשאלה זו נתמקד באופן אמפירי.

מחקרים ופרסומים קשורים