חוקרים: אמנון פרנקל ואמין סהלה
“החותמת הקרקעית” של היישובים הערביים בישראל היום היא תוצאה של התפתחות ספורדית של “תבניות בינוי היסטוריות” ופעולות משולבות של תכנון הייזום על ידי הממשלה ומוסדות אחרים. כל אלה התקשו לשלב את המאפיינים הייחודיים של היישוב הערבי בתהליכי התכנון, ושל יוזמות בינוי ופיתוח פרטיות של התושבים למילוי אחר הצרכים המתעצמים במהלך השנים. מוסדות התכנון בארץ לא הפנימו את מאפייני היישובים הערביים הייחודים, אמצו גישות תכנון מודרניות מערביות שאינן מתאימות לתכנון היישובים הערביים. התוצאות התבטאו בכשלים תכנוניים אשר יש להם השלכות על החברה והסביבה במגזר זה. עיקר התוצאות: התפשטות נרחבת של מרקמי הבינוי בצפיפויות נמוכות יחסית, קצב איטי של פיתוח מרקמי הבינוי, היווצרותם של מובלעות קרקע לא מפותחות וחללים לא מנוצלים, בעיקר בקרקעות שבבעלות פרטית בתוך מרקמי הבינוי. זאת בנוסף לפיתוח קרקעות פרטיות שאינן צמודות דופן ובדילוגי צפרדע מחוץ למרקמי הבינוי ולאורך צירי תנועה ראשיים. תופעה זו מכונה בעולם המערבי “זחילה עירונית” “Urban Sprawl“. בשנים האחרונות מתגברים המאמצים בשני המחנות לבחון את התופעה, לכמת את מאפייניה, לחזות ולמדל אותה, כל צד במטרה להצדיק את טענותיו. בישראל, התופעה נחשבת לחדשה יחסית והחלה לתת את אותותיה במהלך העשורים האחרונים. היום, התופעה מהווה סוגייה מרכזית בשיח הציבורי ומעסיקה את מערך התכנון ברמות השונות שלו. נוכח העובדה שמשאב הקרקע בישראל מצומצם ומאפייניה החברתיים הייחודיים של האוכלוסייה המגבירים את הלחצים לפיתוח, כגון שיעור גידול אוכלוסייה גבוה, מתגברים הקריאות והמאמצים לנקוט בכל האמצעים לבלימת התופעה. מטרות המחקר העיקריות הן לבחון אמפירית את התפתחותם האורבנית מרחבית של הישובים הערביים בישראל בעשור האחרון.